כיצד ניתן לגשר על התהום הפעורה שבין הרווקים והרווקות ולהיפתח לזוגיות? קריאה ליצירת מרחבים שיעודדו יצירת קשרים בין בחורי ישיבה לבנות מדרשה בצורה טבעית וצנועה
עונת החתונות החלה לאחר תקופת אבל ממושכת ועמה מגיעים ההרהורים והמחשבות. השנה תבעתי מעצמי לכתוב על סוגיה זו בזכות ההשראה שקיבלתי מכנס "ישפה" שהשתתפתי בו בתקופת בין המצרים בירושלים. הכנס הציף בתוכי הרהורים ומחשבות על אודות המצרים הרבים שנפערים בין הרווק לרווקה ועל הצער והתסכול שקיימים אצל ההורים וילדיהם מעת לעת.
משנה ידועה היא במסכת תענית (ד, ח): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו". בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים, לחפש להן חתן. הן מבקשות להרשים את הבחורים הצעירים, כל אחת במה שיש בה: "יפיפיות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי, שאין האישה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האישה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות: קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".
מן הסתם, לקראת אירוע מסוג זה כל בת הייתה בוחרת בקפידה את תלבושתה, מדייקת בגוונים ומקפידה על הצבעים והעיצוב. הבחירה בכלי לבן שאולים מעניקה פן אחר ושונה למהותו של המחול. יש כאן התחשבות בזולת, במי שאין לו. המחשבה על אותה בחורה שאין לה בגדים יפים כפי שיש לחברתה היא מרשימה. קל וחומר באירוע כזה שבו חפץ האדם להיראות במיטבו. מזוגיות המבוססת על תשומת לב והתחשבות תצמח משפחה של חסד ונתינה.
זאת ועוד, תלבושת של בגדים לבנים המשרה אווירה של יום הכיפורים מעניקה למחול טהרה ופשטות. יש כאן ניסיון לטשטש את החיצוניות שבבגדים ולהתמקד באישיות הפנימית והחיצונית של האדם. שאילת הבגדים מלמדת שכל אחת מהמחוללות היא "מי שאין לו". במקרים רבים אנחנו מנסים להציג את עצמנו ככאלו שיש להם, מחצינים את השפע שבמרכולתנו. סודו של מחול זה הוא דווקא המחול של מי ששואל, של מי שאין לו, של מי שמחפש ומבקש, ושאילה זו היא זו העשויה לפתות ולהביא למפגש וזיווג עם הבחור הנושא עיניו אל המחוללות. לצערנו, במקומותינו החתונות גדושות בפאר רב ודווקא מבליטים אנו ומחצינים את העושר הקיים (או שלא קיים) וזו העת לחשבון נפש של צניעות ובצידה הוד והדר.
עולם ה"דייטים" מלווה בחשדות וחששות, בצער ואכזבה.
צילום: פלאש 90
לשבור את האני
החתן, בעומדו תחת החופה, נדרש לשבור את הכוס ולזכור בכך את חורבנה של ירושלים. שבירת הכוס תוקנה כך שהזוג בעת שמחתו הפרטית יזכור את חורבנה של ירושלים. המסר לבני הזוג הוא ברור – כל זמן שירושלים בחורבנה הרי שהשמחה אינה שלמה. השמחה הפרטית כרוכה בשמחת הכלל.
אולם ניתן לבנות דרשה נוספת על הכוס הנשברת. מרגע ההיכרות ועד הגעת בני הזוג לברית הנישואין, מלווים אותם חששות לקראת צורת החיים החדשה. המעבר מחיים פרטיים לחיים משותפים מטריד. ייתכן ששבירת הכוס מסמלת את היכולת להתגבר על הפחדים והמחסומים הרגשיים המלווים את ההתחברות בין בני הזוג בקשר אינטימי של אהבה ונישואין. יש בכך עדות לנכונות לעשות שינויים. לשבור משהו מהאני כדי להיות אנחנו, כפי שמכריזים אנו בברכה: "משמח חתן עם הכלה".
שבירת הכוס מסמלת גם את הנכונות לצאת למסע הבלתי ידוע של הקמת תא משפחתי חדש, ולשים את האינטרס הזוגי מעל לשיקולים האחרים, הן האישיים הן החברתיים. החתן השובר את הכוס במהלך החופה, לפני כל קהל הנוכחים, מצהיר בעצם על החלטתם של בני הזוג לעבור לשלב חדש ושונה בחייהם. הוא מביע בזה את ההכרה שלהם בכך שמעבר זה כרוך בשינויים, בהסתגלויות ובשבירות מסוגים שונים, שהן הכרחיות לצורך בנייה של מהות משותפת חדשה. פעולת השבירה מעבירה את המסר שכבר שברנו פעם אחת, עברנו את מחסום הפחד של הפעם הראשונה, ולכן נוכל לשבור גם בעתיד את מה שידרוש שינוי והרכבה מחדש.
השבירה של כוס מזכוכית מעודדת, כפי שאומרים חז"ל, שכן כשם שזכוכית הנשברת ניתן לתקנה – כך משבר שמתרחש יכול להביא לצמיחה. לאחר השבירה ניתן לאחל מזל טוב משום שהשבירה יכולה לסמן את התפיסה העמוקה שבחיי הנישואין אין עלייה ללא ירידה, אין שלמות ללא שבירה; תפיסה שמאמינה באותו תהליך שעברו בני ישראל לאחר חטא העגל. הלוחות הראשונים נשברו והייתה תחושה של חורבן, אולם לאחר זמן של תיקון ותפילה ירדו מהשמים לוחות הברית השניים, שכתוב בהם טוב. הלוחות הללו צמחו מתוך משבר חטא העגל שהתרחש ממש סמוך למעמד הר סיני – ברית הנישואין. גם ברגעים הללו יש מקום לתקווה ותיקון. זה המסר שאיתו יוצאים הזוגות לאחר החתונה.
המסלול הטבעי
לאחר שהתמקדנו בפסקאות הקודמות בשלב ההיכרות בין בני הזוג, שהיה מושתת על כנות ואמת ולא על חיצוניות, ותיארנו את התובנה שבשבירת הכוס בחופה, ניתן להתמקד במסיבה עצמה. תפקידה המרכזי של המסיבה הוא לשמח את החתן והכלה. שמא ניתן להציע מטרה משנית ושונה שדווקא מתמקדת באורחים ובאורחות ובהיכרות שביניהם. אקדים ואומר שאין באפשרות שאציג בהמשך לפתור את כל הבעיות אולם אם ההצעה תתקבל נוכל לפתוח ערוצים חשובים בהיכרויות שבין בנים לבנות.
עולם ה"דייטים" והשידוכים הוא קשה. הוא מלווה בחשדות וחששות, בצער ואכזבה, ונראה שעל אף חסרונותיו הערוץ הזה יישאר המרכזי בהיכרויות שבין בנים לבנות. שמא ניתן להציע מסלול נוסף, טבעי וזורם, שייסלל על ידי הבחור והבחורה בעצמם. המשנה שצוטטה לעיל מתארת את הפנייה של בנות ירושלים לבחורים שמן הסתם היו שם ושמעו את ההזמנה. כיצד נוכל לשחזר את המעמד הנשגב שהתרחש בכרמים? האם בנות ירושלים יוכלו לצאת מחדש בבגדי לבן שאולים?! ייתכן שזהו כבר אתגר גדול מדי, אולם גם אם הבגדים לא יהיו שאולים וגם אם צבע הבגדים לא יהיה לבן הרי שנקודות המפגש בימינו הן החתונות של החברים והחברות.
הצורך בהפרדה בעולם הישיבות והאולפנות, המכינות והמדרשות, מביא גם לצביון של חתונה נפרדת – כל אחד ברמתו הוא על פי המקובל בישיבה שבה לומד החתן. כיום מגמה זו הולכת ומתחזקת. אין בלבי לשנות מאומה מההלכה ובוודאי מה שנדרש עלינו לעשות. אך שמא יש רגע אחד שבו צריך לשבור משהו מהמחיצה ולהרים את המסך למען ערך כל כך חשוב של היכרות ספונטנית וזורמת. בזמן שבו מסדרים את שולחנות האכילה, מדוע הבנים נדרשים לשבת כה רחוק מהבנות? מיקום השולחנות בסמיכות וגם יותר מכך יכול להוביל לתחילתו של מסע היכרויות. איזה דבר נפלא יכול לצאת ממסיבת חתן וכלה שיגלגלו בזכותם זכויות נוספות. כך תהיה מטרה בלתי מוצהרת אבל ידועה לכול שניתן להכיר בחתונות של חברים וחברות.
אני מניח שהבנים לא עמדו כל כך רחוק בזמן שבו בנות ירושלים יצאו אל הכרמים. סביר להניח שהיו קרובים, ובכל זאת, אפילו בעיצומו של יום הכיפורים שבו קוראים בפרשת העריות, שינו מהמסגרת למען הקמת הבית. בזמן החתונה נפגשים חברי החתן וחברות הכלה ומן הסתם בדרך כלל יש קשר ומכנה משותף שיכולים להביא ליצירת קשר.
ללא תיווך
בעונת החתונות נפגשים בחורים ובחורות בחתונות ויש כאן פוטנציאל להיכרות בלתי פורמלית ללא תיווך. בחורים ובחורות יוכלו להגיע ל"דייט" יזום מרענן ומאתגר. דווקא בתקופתנו צריך למצוא רעיונות חדשים ולהפוך אותם למקובלים. אצטט מדבריו של אחד מהפוסקים הגדולים בדורנו, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', בספרו החשוב "שיח נחום" (אבן העזר סימן קיב, בתשובה המתייחסת לחברה מעורבת): "שיקול חשוב מאוד הוא הצרכים של הציבור. שנינו בסוף מסכת תענית: 'אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב … ובנות ירושלים יוצאות' … הרואה יראה שבעבור הציבור שלנו היום זה דבר חשוב ביותר. ישנה בעיה גדלה ומחריפה שמתקשים הרבה צעירים למצוא את זיווגם. צורך חיוני הוא ליצור הזדמנויות למפגשים בין בחורים לבחורות דתיות במסגרת אירועים שאין בהם חשש של ייחוד… ואין לך הזדמנות מתאימה יותר מחתונה של בני תורה".
הצעה זו מיועדת בעיקר לבני הישיבות ובנות המדרשות שצורת החיים שלהם היא נפרדת ולכן דרושה יצירתיות לפתיחת ערוצים נוספים. שבירת מקצת המחיצות תאפשר לשחזר במשהו את הטקס של בנות ירושלים ותיצור מסגרת טבעית וזורמת שתאפשר שידוך ללא תיווך בצורה ישירה. ככל שהמגמה הזו תתרחב כך יהיה קל יותר ליצור קשר, וחברי החתן וחברות הכלה שבאים לשמח בחתונה יהיו מודעים יותר לאפשרות ההיכרות ההדדית. אנו נדרשים להרחיב את מעגל ההיכרויות בצורה טבעית ופשוטה. יש ביכולתנו הזדמנות להקל על הרווקים והרווקות מהמשא הכבד של "השידוך" ולאפשר להם להכיר בעצמם, אולם הדבר מותנה באמירה ההלכתית הדרושה לעידוד מהלך כזה.
הרב מאיר נהוראי הוא רב המושב משואות יצחק ור"מ בבית המדרש לנשים במגדל עז
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013
